חודש אב מגיע אלינו לקראת סוף השנה, הרבע האחרון של השנה לפני ראש השנה. אבל זה לא משעמם במירוץ אל הסוף. קודם כל יש לנו תשעה באב לזכר האסון הנורא שקרה לאומה שלנו – חורבן בית המקדש. כמה מעניין כשקורה משהו גשמי, כמו הרס של בניין, זה הורס קשרים בין אנשים, אמון ואמונה באחדות העם. הצער על מה שקרה גורם לנו להרהר על מה חשוב לנו, מה יקר ואם אפשר אי פעם לשקם ולבנות אותו מחדש. תשעה באב זה יום המסמל יגון, הרגשת אבל על האיחוד שבינינו ומי יודע אם נוכל להביא אותו אל ליבנו שוב.
ושבוע אחר כך זה חג האהבה. האבל, החשכה, הביאו את הנץ השחר למשהו חדש. זה יום בו אנחנו מלאי תקווה שיש מקום לאהבה. אנחנו מתחילים בלבוש לבן, חיוך מקווה לכל טוב ואנחנו יוצאים למצוא את האהבה בחוץ ובפנים. והאמת היא, שככל שהאהבה תחייך מבפנים, יהיה לנו קל לחייך אל החוץ. אבל הסוד הוא שגם אם נתמקד באחר, ונחייך אליו בידידות ובאהבת אחים, אז האהבה אל עצמנו תגדל ותתעצם.
בחג האהבה אנו מראים לעולם את האני הכי טוב שיש לנו, כדי למשוך את האהוב המחכה לנו בפינה ומחייך אלינו. אנו יוצאים החוצה מלאי תקווה במזלנו הטוב, באהבה המחכה לנו, בעזרת הטבע העובד יחד איתנו נפגוש את אהוב או אהובת ליבנו.
ככה תשעה באב וט"ו באב משלימים זה את זה. מן האבל הגדול על הניתוק שחל בעם עם חורבן בית המקדש, דרך ההכנה בבית, התכוננות לפגישת האהוב והאהובה עד היציאה החוצה בתקווה ובאמונה שהאהבה נמצאת גם בי וגם באחר.
מה יקרה כשניפגש? מה יקרה כשהלב שלנו יגע בלב האוהב שלנו? זו תעלומה מתוקה שתתגשם במהרה בימינו כשחלום יהפוך למציאות. החלום ההדדי שלנו יהפוך לאגדה שמתגשמת יום יום. כל יום שנתמקד באהבת הזולת, בשמחה בשמחת האחר, כל יום כזה מעלה את האהבה העצמית שלנו, הבריאות הרגשת הנחת. באותו יום נודה לטבע על חכמת הבריאה.