מחודש מרץ לא עובדת כי העבודה שלי היא מהראשונות שהתבטלו ברגע שפרצה הקורונה וכנראה שגם מהאחרונות שיתחדשו. אני מלמדת קבוצות של ציור. כאלו שמצריכות טרפנטין, צבעים, בדי קנבס, ובעיקר אינטראקציה של פנים אל פנים עם המשתתפים. לא משהו שאפשר ללמד בזום. המצב הזה משונה ממש. מדי פעם מתקשרים אלי אנשים ומבקשים להצטרף לקבוצות הציור השונות. "מצטערת" אני עונה בעצב" הקבוצות מלאות, יש רשימת המתנה…". מלאות אבל ריקות.
יש כמה הנחושים בדעתם לצייר ויהי מה ויוצרים איתי קשר כדי למצוא דרך להיפגש למרות האיסורים, ולשתיים מהן הנחישות השתלמה – העברתי את העבודה לבית. עם מסכות על הפנים קיימנו שיעור ציור במגרש הביתי. בהתחלה עבדנו בהקפדה מלאה על החוקים, מרחק כפי שנדרש, המסכה מכסה כמו שצריך את האף והפה, אך לאט לאט החוקים התרופפו, הריכוז עלה וכשגברת מוזה הצטרפה לחבורה נשכחו חוקי הזהירות, הוסרו המסכות והזמן הועבר בנעימים וללא חשש קורונה. אחרי שהלכו, כשקיפלתי את הצבעים, הקפה, העוגיות והמחשבות, ניסיתי להבין איפה הייתי ולמה לא נשמרתי. יש הבדל גדול בין קיום חוגים בחוץ לבין קיומם בתוך כותלי הבית. שם אני מגיעה, מורה מול תלמידים, ואין זה משנה שרובם מבוגרים ממני, הריחוק הוא טבעי והשליטה בידי מתי אתקרב ומתי אגיד די. כשאני בביתי מוטל עלי תפקיד המארח כמו ערן שיוביץ, וזו אחריות גדולה הרבה יותר. אין זה מספיק שנצייר וניצור, האורח צריך להרגיש רצוי, אהוב ונינוח. זו משימה אחרת לגמרי, המצריכה ממני להוציא בו זמנית תכונות של אם ושל צייר, והקומבינציה המסובכת הזו גרמה לי להשיל את המסכה.
החשש מהקורונה החל מנקר בי ולא הרפה. מעגל הסובבים אותי נמצאים, בחלקם, בקבוצת סיכון, בגלל הריון או גיל ותחושת אשמה, מוגזמת ממש, החלה ללפות אותי. החלטתי להיבדק לקורונה ולהפסיק עם הסחרור המחשבתי המיותר הזה. ניגשתי למתחם הבדיקות ובתוך כמה דקות כבר הייתי בחוץ. בצמוד למתחם יש רחוב הומה אדם, עם חנות ירקות צבעונית ומושכת עין ולידה מכולת. אחרי המכולת נכנסתי לירקן, עומדת עם המוני אחרים שרוצים כמוני את הבננות ואת עגבניות השרי. כבר למחרת קיבלתי את תוצאות בדיקת הקורונה, שיצאה שלילית כמובן, אבל אולי נדבקתי בתור לעגבניות. אולי, מי יודע. בכל מקרה אחכה בסבלנות עד שיפתחו קבוצות הציור, ללמד מהבית זה לא בשבילי.